בשנת 2026, במונדיאל 2026 בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו, שם לא ידוע התפרסם - ווזינה.
בגיל 40 ו-12 ימים, הוא עמד על במת גביע העולם בפעם הראשונה. מול נבחרת ספרד, המתמודדת ראשונה, הוא ביצע מספר רב של הצלות, תרם 7 הצלות מכריעות לאורך המשחק, ושמר על קו התקפה מפואר בשווי 1.2 מיליארד יורו. עם שכר של 50,000 יורו, הוא הגן על הרכב פותח בשווי 500 מיליון יורו - זו לא הייתה מזל, אלא 40 שנות מסירות בלתי מעורערת.
מעטים יודעים שהשוער הזה, שהיה פעם שוער מושבע, חתם על חוזהו המקצועי הראשון בגיל 25. לפני כן, הוא נדד בליגות נמוכות במדינות רבות כדי להתפרנס, ואף עלה במוחו יותר מפעם אחת הרעיון לפרוש. שבועיים לפני תחילת גביע העולם, המועדון הודיע ​​לו שלא יחודש החוזה - הוא השלים את ההופעה הגדולה ביותר בקריירה שלו כ"מובטל".
אחרי המשחק, הוא התעצבן ואמר, "כל חיי נאבקתי בשביל זה, בשביל החלום הזה".
זה מזכיר לי את כל השנים האלה שאנחנו עושיםמיסבים.
מה שאחרים רואים זהמיסב בלוק כריתמסתובבים בשקט במכונה. מה שהם לא רואים זה את החתירה הבלתי פוסקת בת עשרות שנים אחר דיוק ברמת מיקרומטר - מחומרי גלם ועד מוצרים מוגמרים, מאות תהליכים, הבדל של חוט השערה יכול להיות הבדל של עולם ומלואו. בדיוק כמו ההצלות של ווזינה מול קו השער, זה משעמם, חוזר על עצמו, ולא נראה לעין, אבל ברגעים קריטיים, זה אף פעם לא נכשל.
ווזינה שמר על שוער כף ורדה. מה שאנחנו שומרים עליו הוא על שער האיכות של הייצור הסיני.
בגיל 40, על מגרש הכדורגל, זה כבר "גיל מתקדם". אבל בתעשיית המסבים, עשרות שנים של צבירה טכנית הן בדיוק הערובה האמינה ביותר לאיכות. בדיוק כמו שווזינה מחכה לשלב בגביע העולם במשך 40 שנה, אנחנו מלטשים מיסב במשך עשרות שנים - הזמן לא יבגוד בחסידי ההתמדה האמיתיים.
גביע העולם נמשך, וסיפורו של ווזינה עדיין נכתב. וסיפורו של עובדי המסבאות, כל יום, נמשך על פס הייצור.
כל הכבוד לכל אלו שהתמידו במשך עשרות שנים בעמדות רגילות. בין אם זה השוער על המגרש או האומן בסדנה - להתמדה אין שום קשר לגיל, אלא לתשוקה.